חוק החרם אכן פוגע בחרות הפרט,שכן החוק מונע "סיוע במטרה לקדם את החרם".

למשל, אזרח אינו יכול לבחור במוצר מסוים כאשר הוא עושה זאת לשם חיזוק החרם. מונעים ממנו את הזכות לחופש התקשרות. מסיבה זו טען הרב זלמנוביץ שהפגיעה בחרות הפרט שומטת את הבסיס ההלכתי לחוק החרם.

לעניות דעתי, הדברים מופרכים ויש לחוק החרם בסיס הלכתי רחב.
אולם מדובר רק על החלטה שרירותית של השלטון להפלות את אחד האזרחים ואז היא בגדר חמס. האם ניתן להשוות זאת להחלטה מושכלת של השלטון להתמודד עם עוולות המוטלות על אזרחיו.

נכון הדבר שישנה דרישה בסיסית לשויון כלפי החוק כפי שכתב הרמב"ם "כל דין שיחקוק אותו המלך לכל, ולא יהיה לאדם אחד בפני עצמו אינו גזל, וכל שיקח מאיש זה בלבד, שלא כדת הידועה לכל, אלא חמס את זה , הרי זה גזל".

אולם מדובר רק על החלטה שרירותית של השלטון להפלות את אחד האזרחים ואז היא בגדר חמס. האם ניתן להשוות זאת להחלטה מושכלת של השלטון להתמודד עם עוולות המוטלות על אזרחיו. גם מי שמתנגד לחוק החרם לא יכול להתעלם מהתועלת שיש לחוק וממילא גם לשיטתו אין כאן חמס והחוק תקף.

אנו מוצאים בגמרא (פסחים,לא ובכריתות,ח סוכה,לד( יוזמה של אמוראים לחרם כלכלי אם כן ק"ו שניתן להחרים משיקולים ציבוריים של פגיעה בריבונות. בספרות השו"ת אנו מוצאים שימוש בחרם, כך בשו"ת צמח צדק (סימן כ"ח) אשר התמודד עם סוחרים שהעלו את מחיר הדגים למחיר מופקע. "שפיר דמי לעשות תיקון שלא יקנו דגים כלל, כמה שבתות, כדי שיוזלו".

וכך השיב החת"ם סופר על הצעה להגביל את רשיון המסחר "דלא מיבעי' דהתיקון שתיקנו שרי הקומידאט שאיננו נגד דין תורה אלא כתורה עשו ואלו באו לפנינו היינו גם כן מתקנים כן הא דלא יתרבו הסוחרים יותר ממה שראוי לפי העיר והמסחר כדי שיכולים להתפרנס ולא יפסקו חיות זה לזה".

אם כן ברור שלשלטון במדינת ישראל יש את הזכות לפגוע בזכויות הפרט למען הערך של ביסוס אחיזתנו בכל חבלי מולדתנו.